מאירי על בבא קמא מ״ט

1 כבר בארנו שדמי ולדות לבעל ושבה ולדות בשאינה מבכרת לרשב"ג או אף במבכרת לחכמים חולקין חציו לבעל וחציו לאשה הנזק והצער כלו לאשה כשאר חבלות בשת כבר התבאר דינו בכתובות שבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד ושבת היתר על מה שלא היתה שובתת אם ילדה מאליה וכן רפוי כלם לבעל וכבר ביארנו זה בפרק שור שנגח:

2 אין אדם חייב בהכאת האשה בדמי ולדות אא"כ הכה כנגד הריון ולא כנגד הריון ממש אלא כל שהכה במקום שכחה של מכה מתפשט אצל הולד והוא כל שכנגד החלל אבל אם הכה ביד או ברגל או בראש או בכיוצא בזה פטור:

3 זה שאמרו בגיורת שהוא פטור דוקא כשחבל בה בחיי הגר ומת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא בהם וגדולי הדורות שלפנינו חולקין בו לפסוק כרב חסדא ולא זכתה בהם כלל אבל שבח ולדות הואיל ובחיי הבעל יש לה שייכות בהם לאחר מיתת הבעל זכתה בכלו אם ניגפה לאחר מיתת הבעל:

4 אף לזה שאמרנו שאם מת הבעל ינתנו ליורשיו פרשוה גדולי המחברים דוקא כשהוכה בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל דמי ולדות שלה וכבר כתבנו דינין אלו בפרק שור שנגח ולא יראה לי כן לפי הסוגיא שאף האומר כן לא אמרה אלא באשת הגר:

5 כבר ידעת בנכסי הגר שאין לו יורשים שהם הפקר וכל המחזיק בהם זכה בהם מעתה מי שהחזיק בקרקע שלו ראשון זכה החזיק בשטר של אותו קרקע לא זכה בקרקע ולא עוד אלא שהדבר בספק אם חזקתו מועלת אף לענין השטר לצור על פי צלוחיתו שהרי לא תפש בה על דעת עצמה אלא על דעת קרקע והואיל ולא זכה בקרקע שמא לא זכה בה ואם תפשה מידן בעל הקרקע אין מוציאין מידו:

6 משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר זכה בעל המשכון מיד בשלו שתכף למיתתו נפקע השעבוד אע"פ שלא בא המשכון בידו ואם בא אחר והחזיק בו מוציאין מידו:

7 ומכאן אתה למד שמי שהלוה לחברו על המשכון ומחל לו הלואתו אע"פ שלא החזיר לו משכונו שמחילתו מחילה מיד ונפקע השעבוד וכבר ראיתי לגדולי הדורות שלפנינו שלא היו דנין כן ולא עוד אלא שהיו מפרשים במה שאמרו בירושלמי דין דמחל שטריה לחבריה מר אמר מחל ומר אמר לא מחל עד דהדר ליה שטרא שזה שאמר לא מחל הוא מפני שהם מדמין אותה למשכון שאינו נמחל עד שיחזירנו ואין הדברים נראין לי ומ"מ אח"כ מצאתי קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב הפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו פלוגתא דחנין ובני כהנים כלומר שנחלקו במי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו לחנין פטור ולבני כהנים חייב ר' יוסא אומר אף לבני כהנים פטור התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל הגע עצמך דהוה ליה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב אלמא כל שיש לו משכון אינו בכלל מפייס הוינא ליה ומחיל וזו שבכאן נראה לי הטעם שמשמת הגר הוה ליה כאלו חזרה לידו אחר שבאותה שעה לא היה שם זוכה יזכה זה בשלו וכל מקום שהוא ברשותו הוא ומ"מ אפשר שאם החזיק זה מעת שהגר בעולם שזכה בשעת המיתה בשעבודו או שמא אף בזו יש לפקפק שמאחר שלא היה הגוף של גר ואין לו עליו אלא שעבוד נפקע שעבודו לגמרי ואינו אלא כמחזיק בנכסיו של זה הישראל וכן עיקר:

8 היה משכונו של גר ביד ישראל והיה שוה יותר ממה שיש לזה עליו ומת הגר זכה המלוה בגוף המשכון בכדי מעותיו ואין המחזיק יכול לסלקו בזוזי והשאר אם היה בחצרו קנתה לו חצרו אם היה חצר המשתמרת ואם לא היתה בחצרו או שלא היתה בחצרו המשתמרת כגון שהיתה על גבי עבד וכיוצא בה והחזיק בה אחר זכה בשאר:

9 יש בכאן נוסחא אחרת שממנו למדנו שאף חצר שאינה משתמרת אם היה האדון לשם הואיל ובידו לקנות זכה לו אותו חצר אבל חצרו המשתמרת קונה לו אע"פ שאינו לשם כל שהמשכון בחצרו:

10 המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ברשות היחיד ופתחו ברשות היחיד חייב אמר הר"ם כל זה מבואר:

11 אמר המאירי החופר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד שרשות הרבים גבוהה ובא לו מן הצד עד שבא לתוך רשותו והיה הפתח בתוך חצרו והרי שהתחיל לחפור ברשות הרבים דרך מדרון בדרך שאין העובר ברשות הרבים נזוק לשם או שכשהשלים חפירתו ופתח לרשות היחיד סתם פי החפירה שברשות הרבים ונמצא פי הבור ברשות היחיד וחללו ברשות הרבים ואי אפשר ליפול בתוכו אלא מתוך פיו שברשות היחיד והוא הפקיר רשותו חייב וכן בהפך זה שחפר ברשות היחיד ופתחו ברשות הרבים אע"פ שלא הפקיר רשותו שהרי הפה מ"מ ברשות הרבים וכן חפר ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר שלו והפקיר אותו רשות שפי הבור בתוכו בכלן חייב:

12 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: